12האשה אשר נתתי עמדי רש"י כאן כפר בטובה, עי' בשל"ה מס' פסחים דרוש ששי מ"ש בזה. ועי' בס' תולדות יצחק עה"ת שכ' מכאן דאשה נאמנת על המאכלים, ובשו"ת חום המשולש סי' מ"ד, הקשה דאדרבה הרי לא נתקבל אמתלא של אדה"ר. ובס' רביד הזהב כ' דלכך לא נתקבל כיון דאיתחזק כאן איסור קבוע וכמ"ש תוס' ר"פ האשה רבה דנדה לא איתחזק דחוזרת להתירא ע"ש ודבריו צ"ע דהרי כאן לא איתחזק רק איקבע איסורא ובכה"ג ע"א נאמן, ורק באתחזק א"נ. ובזה העיר ידי"נ הרב הגאון ר' אלטר גאלדבערג נ"י דומ"ץ דפה בעהמח"ס מנחת עומר. והנה בס' מדבר קדמות מערכת א' אות ה' הביא כתבי האר"י ז"ל דאדה"ר מתחלה לא ידע שהוא מעה"ד ואכל בשוגג ואח"כ נכנס בו יצה"ר ואכל במזיד ע"ש. ובכלי חמדה העיר ג"כ איך האמין לחוה. ואי"ל דאזלי' בת"ר אילנות דלאו מעה"ד הא הוי קבוע אך ע"א נאמן וכ' תוס' ריש גיטין דילפי' מנדה, וא"ש בזה המדרש פליאה לא חטא אדה"ר עד שהראה לו דם נדה, ומהנ"ל מוכח דע"א נ"ב וא"ש. אך דעת הפוסקים דאשה א"נ ואין ראי' מנדה ערמב"ן ריש גיטין ויו"ד סי' קכ"ז ברמ"א. אך י"ל מצד כל דפריש, ואי"ל דהוי קבוע דהא לא לקח ממקום הקביעות והוי כנמצא ביד עכו"ם. אך לפמ"ש הקצה"ח סי' רצ"ב סק"ב דהא דנמצא ביד עכו"ם היינו דוקא בנבלה שהוא אינו מוזהר, אבל באבמה"ח דגם הוא מוזהר והספק גם עלי' הוי כפירש לפנינו ואמרי' קבוע ע"ש וה"נ דחוה מוזהרת על עה"ד שוב אין להתיר מצד דפריש. וא"ש הפ' ולאדם אמר כי שמעת לקול וגו' אשר צויתיך לאמר לא תאכל האי לאמר צ"ב ועי' במיני תרגומא מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דהשי"ת הוכיח לו שאין לו התנצלות שמתחלה הי' שוגג ואח"כ נכנס בו יצה"ר דגם התחלה היה בפשיעה כיון דצוותיך "לאמר'" שתאמר לחוה וגם היא מוזהרת והוי קבוע ול"ה לו לשמוע ולאכול:13ואכל. במדרש אכלתי ואוכל עוד ותמיה ובס' דרוש שמואל הביא בשם הר"ר העשיל ז"ב דאיתא במפו' אחרי אשר לא הורשה לו לאכול מעה"ד הוי כאילן של הקדש, ועי' הקדמה לים התלמוד והבאתי לעיל ג' ג' ואיתא בגמ' הזיד במעילה במיתה דברי רבי לכן נקנסה עליו מיתה ואיתא במעילה דף כ' נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, וזה שהשיב האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי והיא מעלה מעל ולא אני לכן ואוכל עוד באופן זה דהא אצלי אין כאן איסור ע"ש: ובפשוט י"ל עפמ"ש בבעה"ט מן העץ שחוה הכתה לאדם עם עץ, ואונס רחמנא פטריה ואמר דאם יאנסו אותו מכאן ולהבא ג"כ יאכל אם יהי' אנוס. וראיתי בקובץ דרושים ח"א כרך שני סי' מ"ח עפמ"ש בידי משה דאדה"ר אכל רק ח"ש וסבר שמותר מה"ת, וצ"ע דהא קיי"ל ח"ש אסור מה"ת, ונ' עפ"ד החכ"צ סי' פ"ו דח"ש אסור רק בעשה בעשה להחשיב את האיסור, ועי' בישועות יעקב או"ח סי' ש"א סק"ג. ובחוו"ד סי' ק"ד כ' דהיכי דאכל גם היתר אחר הח"ש איסור שאין כאן איסור תורה כיון דחזינן דלא אחשבי' ע"ש. ולפי"ז י"ל דהיכי דבדעתו לאכול עוד היתר מותר מה"ת דהרי אין כאן הוכחה דלהחשיב הח"ש איסור ורק אם בדעתו לאכול עוד ח"ש איסור כ' בירושלמי פ"ו דתרומות דגם ר"ל מודה דח"ש מה"ת וא"ש המדרש דאדה"ר התנצל אכלתי רק ת"ש "ואוכל" בדעה לאכול עוד היתר ולא חשבתי את הח"ש איסור ולא עברתי על דבריך ע"ש: וגם י"ל דבטלו עה"ד ברוב היתר ואכלו, והא דאין מבטלין איסור לכתחילה רק מדרבנן ע' ביו"ד סי' צ"ט, אך הא הי' דבר חשיב ולא בטיל, ואי"ל דדבר חשוב ל"ב רק מדרבנן ז"א לפמ"ש החידושי הרי"מ בישוב קו' תוס' ב"מ ד"ו ב' ד"ה קפץ, דכל שהתורה הקפידה למנות כמעשר בהמה ל"ב מה"ת, וכן י"ל דהחשיבות של עה"ד מפורש בתורה כי טוב העץ למאכל וגו', וי"ל דל"ב מה"ת. ואפ"ל דכל החשיבות הי' דע"י אכילתו ממנו נפקחו עיניהם, ולאחר שכבר אכלו ונפקחו עיניהם שוב ל"ה ד"ח ובטל שפיר ברוב, וז"ש אכלתי ואוכל עוד דבאמת אכלתי ע"י ביטול ולא ידעתי שיש איסור בזה, ורק עכשיו נודעתי שדבר חשוב ל"ב, אבל עכשיו שנפקחו עיני שוב אוכל לאכול עוד ע"י ביטול דלא הוי ד"ח:
